החלטה בתיק ת"א 624-07

א.   מבוא

1.    עניינה של החלטה זו, היא הכרעה בשאלה מי מן הנתבעים אחראי וחב בפיצויה של התובעת, קטינה ילידת שנת 1994, בגין תאונת הדרכים מיום 29.9.2005 (להלן: "התאונה") נשוא התובענה:

מבטחת רכב הסעות התלמידים (להלן גם: "רכב ההסעות" או  "האוטובוס") ממנו ירדה הקטינה עובר לתאונה, או מבטחת מכוניתה של הנתבעת מס' 1 (להלן גם: "המכונית"), אשר פגעה בתובעת (לטענתה במשפט - בתיקה), לאחר שירדה מן האוטובוס והחלה לחצות את הכביש לכיוון ביתה -  והפילה אותה על הכביש.

1.1    התאונה אירעה, לאחר שרכב ההסעות עצר מול ביתה של הקטינה; הקטינה ירדה ממנו, דרך הדלת הקדמית, והחלה לחצות את הכביש מלפניו, כשהוא עדיין במצב עצירה.

1.2    כאשר הגיחה מחלקו הקדמי של האוטובוס, לכיוון הכביש, נפגעה הקטינה מן המכונית,  שעקפה את האוטובוס.

2.    מלכתחילה הוגשה התביעה רק כנגד הנתבעות 1 ו-2 - הנהגת הפוגעת ומבטחת המכונית בה נהגה (להלן גם: "הנתבעות") , אך בהמשך, לאחר שנמסרו פרטי נהג וחברת ההסעות, הוגש כתב תביעה מתוקן - גם כנגד נהג רכב ההסעות, החברה הבעלים של רכב ההסעות ומבטחת רכב ההסעות - הנתבעים 3-5 (להלן גם: "הנתבעים").

3.    במקביל, נדונה בקשת התובעת למנות לה מומחים רפואיים בתחומי אורטופדיית ופסיכיאטריית ילדים - ובהחלטה מיום 12.5.09 מונה לקטינה מומחה רפואי בתחום הפסיכיאטריה. בהמשך שונתה זהותו ומונתה לה  מומחית רפואית בתחום הפסיכיאטריה של הילד והמתבגר, הד"ר תמר מוזס (להלן גם: "המומחית").

4.    חוות הדעת הפסיכיאטרית נושאת תאריך 8.10.09 - ובמסגרתה קבעה המומחית, כי בגין התאונה נגרמו לתובעת 0% נכות.

4.1    יחד עם זאת המליצה המומחית על טיפול פסיכולוגי קוגניטיבי-התנהגותי, בתדירות של פעם בשבוע, למשך שנה,  ובמקביל - על הדרכת הורים, בתדירות של פעם בשבועיים, גם כן למשך שנה.

5.    בהתאם להחלטה מתוקנת של בית המשפט, אמורות היו ההוכחות להתייחס הן לשאלת החבות והן לשאלת הנזק, אך בשל תקלה הוגשו תצהירי עדות ראשית רק בשאלת החבות.

6.    בנסיבות אלה, יוחדו ההוכחות רק לשאלת החבות, תוך שב"כ הנתבעים  והנתבעות הודו בכיסוי הביטוחי ובזכות התובעת  לכאורה בפיצוי.

7.    מטעם התביעה העידו התובעת ואמה. מטעם ההגנה העידו הנהגת הפוגעת ונהג רכב ההסעות.

8.    בסיום הסכימו ב"כ הצדדים לפטור את ב"כ התובעת מהגשת סיכומים בסוגיה.

ב.  טיעוני הצדדים

1.    לטענת הנתבעות 1 ו-2, הוכח, במהלך דיון הראיות, כי נהג האוטובוס עצר באמצע הכביש; התובעת ירדה מן האוטובוס באמצע הכביש - ועסקינן, איפוא, בהתנהלות המייצרת סיכון תחבורתי חמור ביותר, במיוחד נןכח גילה הצעיר של התובעת.

2.    הנתבעות סבורות, כי הסיכון התחבורתי ריחף מעל התובעת מרגע שהחלה בשלב הירידה מרכב ההסעות ועד לפגיעתה, אשר הינה בגדר התממשות הסיכון.

2.1    על כן לטעמן - יש לראות בתובעת כמי שטרם השלימה את הירידה מן האוטובוס - ולהטיל את מלוא האחריות על הנתבעים 3-5, נהג האוטובוס, חברת ההסעות ומבטחת רכב ההסעות (להלן גם: "הנתבעים").

3.    הנתבעות סבורות, כי נוכח מבחן הסיכון, החולש - לטעמן - על חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים תשל"ה- 1975 (להלן גם: "חוק הפלת"ד"), תושלם ירידתו של אדם מרכב  רק לאחר שיחלוף הסיכון התחבורתי אשר נוצר ע"י הרכב בו נסע.

3.1    על כן הן סבורות, כי אין לראות באדם, כמי שהשלים את השימוש והירידה מרכב, כל עוד סיכון תחבורתי אשר נוצר ע"י הרכב , מרחף מעל ראשו.